ד"ר מילגרם

מרפאה לחיות בית     

הרצל 19, נהריה.  טל. 04-9521666

תמותת גורים - וירוס ההרפס

נגיף ההרפס ותמותת גורים.

נגיף ההרפס  (CHV-1) פוגע בכל הכלבים. מעל גיל 3-4 שבועות יגרום הוירוס לשיעול או עיטושים קלים, תופעות  שיחלפו מעצמן במהרה.  אך כמו כל נגיף הרפס באדם ובחיות, מעט מהנגיף ישאר במצב רדום או לטנטי לאורך חיי הכלב.   אם כלבך הוא מהרבים הנושאים  את נגיף ההרפס - זו עלולה להפוך לבעיה עבור הגורים שכלבתך תמליט. הוירוס נפוץ בכל העולם. כ 30-40% מכלל הכלבים הם נשאים של הוירוס.  ככל שיותר כלבים חיים ביחד, או בסמיכות זה לזה, קיים סיכוי גובר לנוכחות והתפשטות הוירוס ביניהם. קיימות מכלאות כלבים שבהן נוכחות הוירוס היא 100% מהכלבים. במצב כזה, שגרים שלמים של אמהות נגועות מתים כתוצאה מהוירוס.

הוירוס נפוץ בדרך הנשימה ע"י שאיפה של חומר מכלב מתעטש/משתעל  או הרחה של הפרשות מכלב אחר שעל פניו נראה בריא לחלוטין !!  כלב המפיץ את הוירוס הוא כלב שנדבק רק לאחרונה או  שחווה מחלה חוזרת עקב החלשות מערכת החיסון שלו.  הדבקות בדרך של יחסי מין נפוצה פחות.

מה גורם הנגיף לגורים ?

אם אתה מגדל מקצועי המחזיק מס' נקבות - הדבר שיבלוט ביותר - ירידה כללית בפוריות.  אם ברשותך כלבה אחת - סביר ביותר שלא יוולדו גורים כלל למרות מאמצי זיווג טובים.

אם  רמת הנגיף בכלבה  תעלה, ללא עליה דומה ברמת הנוגדנים, לקראת סוף ההריון -  סביר ביותר שרב עד כל הגורים יאבדו  עד 3 שבועות מעת ההמלטה.  בדר"כ עליה ברמת העקה (stress)  לקראת סוף ההריון היא הגורם להתפרצות הנגיף בכלבה נשאית.   רב הגורים שימותו כתוצאה מהוירוס - נדבקו ע"י אמם בעת הלידה או זמן קצר לאחר מכן.  חלקם נדבקו כבר ברחם - עוד קודם להיוולדם.  גור שכזה יוולד מת,  או יופל קודם למועד הצפוי, או אם מוקדם יותר - ייספג ברחם.

נראה שיש שתי סיבות לתמותת הגורים הנגועים. האחת - בגיל הזה ויסות הטמפרטורה ע"י הגור - לקוי. והסיבה השניה - מערכת החיסון של הגורים בגיל הזה אינה מפותחת דיה. גורים שקיבלו מספיק נוגדני הרפס מאימם בחלב הראשון (קולוסטרום) ותאים פעילים ממערכת החיסון שלה יהיו מוגנים מהנגיף. גורים נגועים ורגישים, מתים בתוך 3 שבועות כאשר האם נראית לחלוטין בסדר.. אם חלק מהגורים שורד, הם בדר"כ יפגרו בגדילה ויסבלו ממגוון בעיות התפתחותיות ביניהן בעיות בלב ומערכת העצבים.

אנו נחשוד בנוכחות הוירוס בעיקר משתי סיבות: 1.  חוסר פוריות.  2. תמותת גורים/עוברים והפלות.   הרמז הבולט ביותר לנוכחות וירוס ההרפס בכלב הבוגר - בעיה חולפת במערכת הנשימה העליונה כגון עיטושים או אפילו נזלת.  סימנים נוספים עלולים להיות פצעים בנרתיק הכלבה או על העורלה  או בסיס איבר המין של הכלב הזכר. עם זאת - רב הכלבים הנגועים בנגיף - לא יראו שום סימן מחלה.  רק בידוד כלבים נקיים ותכנית זהירה בהרבעות יגנו על כלבכם מנגע הוירוס. הנגיעות במכלאות הגיונית בהחלט, אך אין בכך כדי לגרום לכשלון מחלט בתכנית הרבעות בכלביה.

גור  שנגוע בוירוס הודבק  או בסוף ההריון, או בשלשת השבועות הראשונים לחייו.  תקופת הדגירה של הוירוס כ 3-7 ימים עד שיתחיל לגרום לנזקים האופייניים.  אם הגורי נולדו חיים - הסימן הראשון: חוסר ענין ביניקה !. הם לא מתפתחים , מייללים ללא הפסק  ונראה כאילו לא מוצאים את מקומם. נראה כאילו כואבת להם הבטן והיא רכה. למישוש.  הנשימה מהירה ושטוחה והם עלולים להקיא. צואה בעלת גוון צהבהב-ירקרק.  הפרשות מהאף והעיניים נפוצות למדי. תופעות נוספות: נטיה לדימומים ועוויתות, או דימומים נקודתיים בחניכיים.

גורים צעירים, לא יכולים ליצור חום בעת מצב זיהומי. מאסת הגוף שלהם אינה גדולה מספיק יחסית לשטח עורם.  זוהי נקודת התורפה של הגורים בשעה שצריכים להתמודד מול הנגיף. הנגיף מתפתח הרבה  יותר מהר בגור בטמפרטורה נמוכה מאשר בכלב שמסוגל לשמור על טמפרטורה גבוהה.  כאשר המחלה מתקדמת הטמפרטורה צונחת מתחת לנורמה (פחות מ36.7C).  זהו  סימן מבשר רעות.  המחלה תתקדם מהר והגורים ימותו בתוך 1-3 ימים.  משום שהסימנים מועטים והתקדמות המחלה מהירה, הבעלים בדר"כ לא יבחינו בתחלואת הגור  קודם למותו.  אם הגורים מתו כבר בשבוע הראשון - הם כנראה נדבקו עוד בשהותם ברחם.

כאשר הגור מגיע לגיל 3 שבועות,  ההגנות שלו ויכולת ויסות הטמפרטורה  טובות יותר והוא לא ימות מהרפס.   קיימת שונות לגבי כל המלטה: לעיתים לא כל גור בהמלטה נגוע, ולא בהכרח כל גור נגוע ימות.

איבחון הוירוס בכלב הבוגר:  בדיקות הדם הקיימות היום אינן יעילות במיוחד בזיהוי כלב הנושא את הוירוס.  בפרט לא יכולה הבדיקה לנבא אם לאם נשאית  יוולד שגר בעייתי.  אם כייל הנוגדנים לוירוס ההרפס גבוה, נדע שהכלבה או הזכר המרביע נגועים. לא נדע אם הוירוס יופץ בעת ההריון או אחריו. אם בדיקת הדם שלילית לוירוס, אין הדבר אומר שהוירוס אינו מסתתר בגוף הכלב ועלול להתפרץ בעתיד.  וירוס ההרפס אינו גורם לגוף לייצר נוגדנים ארוכי טווח..  כדי לומר אם הכלב מפיץ את הוירוס, יש לערוך שתי בדיקות דם לנוגדני הרפס בהפרש שבועיים. אם רמת הנוגדנים עולה פי 3-4 על רמת ההתחלה, סימן שהכלב בשלב הפצת הוירוס ואין להרביע איתו/איתה. גם רמת נוגדנים נמוכה בשתי הבדיקות - אינה ערובה לכך שהוירוס לא יופץ במהלך או אחרי ההריון.

החלופה הטובה יותר לבדיקות דם היא בדיקה לנוכחות הוירוס באמצעות  איתור חלבונים ספציפיים שלו או DNA ויראלי. (PCR, FA test) בהתאמה

איבחון הוירוס בגור:  כאשר גור מת והוא חשוד להרפס - יש לקרר את הגופה ולשלוח למעבדה וטרינרית דיאגנוסטית.   בדר"כ הפתולוג יבחין במספר ממצאים: דימומים בכבד, ריאות וכליות (זאת משום שהוירוס הורס את טסיות הדם).  נזקים  ודימומים נוספים ייראו בטחול, בלוטות הלימפה ויותרת הכליה.  נוזלים ימצאו בחלל הבטן והחזה.

טיפול:

בוגרים או גורים מעל 3 שבועות: כל שצריך  הוא לתת לגור/כלב מנוחה ותשומת לב. לא יותר מכך.

גורים תחת 3 שבועות:  טיפול בגילאים האלה אינו יעיל. זאת משום שהוטרינר בדר"כ אינו יודע כנגד מה הוא  מתמודד.  האמצעים העומדים לרשותו הם אמצעים תומכים אך אינם מכוונים כנגד המחלה. כגון: חימום, הזנה בצינור קיבה, נוזלים ומתן חמצן.  אולי יהיה שיפור רגעי אך הדרדרות תבוא מיד לאחר מכן ותמותה. 


למרות שחימום הגור הורג את הוירוס, ברב המכריע של המקרים, אין בכך כדי להציל את הגור.  קיימים דיווחים ששימוש בסרום נוגדנים שהופק מכלבים מחוסנים לוירוס הציל את חיי הגורים.  הסרום יכול להשאר בקפאון זמן רב, אך יש לבדוק תחילה שרמת הנוגדנים בו גבוהה והוא חופשי מוירוס ההרפס עצמו.   יש דיווחים שתרופה אנטי ויראלית - Vidarabine  יכולה לעזור.

בגדול: ההמלצה לא לטפל בגורים חולים בוירוס. זאת משום הנזקים למערכות השונות בגופם בפרט ללב ומערכת העצבים שאיתם יצטרכו לחיות את חייהם.

כאמור -  עיקר ההדבקות במחלה תהיה במקומות בהם מתקבצים הרבה כלבים כגון: מכלאות, כלביות, ספר הכלבים ותצוגות כלבים.  כדי להדבק בכלב צריך לשאוף ולרחרח את הוירוס מתוך הפרשות כלב אחר.  מיעוט מקרי ההדבקה יתרחש בעקבות זיווג או הזרעה מלאכותית.  ברגע שהוירוס פגע בכלב, הוא נגוע לכל חייו.  ההדבקה הראשונית תתאפיין במחלת דרכי נשימה עליונות לשבוע שבועיים, ואם המחלה תחזור בשלב מסוים, היא לא תיראה.  הנגיף ימצא את מקומו ויסתתר  בתאי עצב המרוכזים בגנגליונים (חלקם בעמוד השדרה)  במצב רדום, לצמיתות. במצב זה הוירוס אינו מזיק ואינו מפיץ את עצמו.  בדיקת דם לרמת נוגדני ההרפס בשלב שבו הוירוס רדום תהיה שלילית.

חיסון כנגד הוירוס:  תפקידו להגביר את החסינות לנגיף ההרפס לאותם 60 יום קריטיים בעת ההריון ואחריו.  בנוסף, הכלבה תעביר יותר נוגדנים לגורים בעת ההנקה.  על החיסון להנתן בעת ההרבעה, ושוב כעבור 6-7 שבועות.   משום שרמת הנוגדנים יורדת די מהר, יש לחזור על שגרת החיסון עם כל הרבעה.

חיטוי כנגד הוירוס: ההרפס אינו וירוס עמיד כמו וירוס הפרוו.  הוא ניתן להשמדה ע"י כל חומר חיטוי ביתי סטנדרטי.  הוא אינו עומד בטמפ' של מעל 40C ואינו סובל קרינת שמש.  החומרים הטובים ביותר לשימוש הם: איזופרופיל אלכוהול 70% וליזול 0.5%. 

השגר מת מהרפס וירוס.  מה עם השגר הבא ?

רב הסיכויים שהשגרים הבאים ישרדו ולא יהיו נגועים בנגיף.  והסיבה היא שהוירוס אינו נמצא כלל במערכת הדם של הכלבה אלא במצב הרדום בגנגליונים של מערכת העצבים.  אם בכל זאת שגר נוסף מת מנגיעות בוירוס, סימן הוא שהמערכת החיסונית של הכלבה אינה מסוגלת לשמור את הוירוס במצב רדום ויש לבדוק מדוע  ומה גורם לחולשת המערכת החיסונית.  גורמים אפשריים לכך: סביבה מלחיצה לאורך זמן,  תזונה לקויה,  צפיפות יתר במכלאה, תנאי תברואה ירודים  או מחלה כרונית כלשהיא.  תעבורה ותנועה גם עלולים להלחיץ את הכלבה ולגרום להתפרצות הנגיף.

רצוי לבודד את הכלבה הנשאית בתנאים טובים שלשה שבועות לפני ההרבעה ולשלשה שבועות אחרי ההרבעה.  תנאים עדיפים כאלו, ימנעו התפרצות הנגיף ויבטיחו המלטה תקינה.

אם למרות כל אמצעי הזהירות גם השגר הבא מת מהוירוס, עקר את הכלבה, אין לנסות עוד.